מסכים- הטוב הרע, והלא נורא….

נושא המסכים והשימוש בהם הוא ה-סוגיה שהדור שלי, הורים לילדי הY ו הZ, מתמודדים איתה כאתגר חינוכי. הייתכן?

באופן טבעי אני פחות מסתדרת עם דעות קיצוניות, תורות מסוגרות, מחקרים חד משמעיים… ולכן תמיד אצא מתוך נקודת הנחה- שאין רק תשובה אחת נכונה! לכן יצאתי ל”סיבוב בשכונה”: קראתי מחקרים, דיברתי עם מומחים, צפיתי בילדים, שאלתי הורים… ואכן- לא חזרתי עם שום מסקנה מובהקת.

ולכן אני כאן- כדיי לנסות לאחד כוחות עם “פורום הורים הוגים ודואגים” ששואלים את השאלות כמוני. אני לא מומחית לשום עניין, לא מתיימרת ללמד דבר, רק לעורר מחשבה, לשמוע דעה ולטקס עצה ביחד..

הנה אנחנו מוצפים מכל עבר- במחשבים, אייפדים, קונסולות משחקים, סמארטפונים!  צפים במציאות פעילה ברשתות חברתיות, מוצפים במשחקים מפתים ובאין סוף סרטונים, מידע ומדיה.

התמונה נלקחה מאתר theverge

מצד אחד- מחקרים מדאיגים אודות ההשפעה השלילית: הבריאותית, הנפשית והקוגנטיבית, שיש לשימוש באמצעי הטכנולוגיה הללו.

מצד שני- מחקרים שמציגים את התרומה המרובה של אותם האמצעים: מעבודת צוות, קבלת החלטות, התמצאות במרחב, פתרון בעיות, ועד כישורי שפה וכישורים חברתיים.

מצד אחד- יש טענות שהטכנולוגיה שולטת עלינו, משפיעה עלינו, היא מאיימת על האנושות, ממכרת, וכהורים אנו חייבים לשמור ולהגן על ילדינו מפניה.

ומצד שני– הטכנולוגיה היא מציאות. היא כאן כדי להישאר, אין לנו ברירה אלא לקבל אותה.

מצד אחד- נולד וגדל פה זן של ילדים שמבנה המוח שלהם מדגים פוטנציאל גדול להפרעות קשב וריכוז, לחרדות ודיכאון, מצבי רוח, כפייתיות, התמכרות ודחיית סיפוקים.

מצד שני- חי פה דור שמגדל את הזן הזה, שהוא בעצמו מכור יותר, שתלטן יותר ומגביל יותר. הוא עובד הרבה שעות ונמצא פחות עם המשפחה. הטכנולוגיה חוזרת אתו הביתהומלווה אותו גם בשעות המעטות עם ילדיו. הוא עייף ולכן היא הפתרון לעיסוק הקשה שבחינוך. היא נמצאת כחוצץ בין אמא לתינוקה היונק, בין אבא וילדו בגן השעשועים.. במסיבת החנוכה- הילד יראה מסך מופנה אליו במקום את עיניהם של הוריו, ועל הספה בסלון- יקבל SHARE אבל הרבה פחות שיתוף…

זאת תמונה שהורדתי לפני 5 שנים בערך מהאינטרנט. אין לי את המקור- אבל אשמח למצוא. היא השפיעה עליי לאין ערוך- זו הפעם הראשונה שהבנתי שהילדים לא מופיעים בגן להורים שלהם. הם מופיעים מול עשרות מצלמות כמו כוכבי קולנוע. החגיגה בגן מזמן לא אינטימית- הסרטונים מופצים לאין ספור כתובות, עולים ברשתות. והילדים הקטנים שלנו הופכים ל”שחקנים” מבלי שאף אחד שאל אותם. אז מה אנחנו מתפלאים שהם ילדי אינסטגרם שלא יכולים בלי סלפי ? אנחנו לימדנו אותם לתעד הכל.
מצלמים אותנו!

המסקנות שהגעתי אליהן בשלב זה:

  1. התמכרות לטכנולוגיה היא הסימפטום ולא המחלה- עם כל הכבוד למחקרים- כל מקרה לגופו. יש לי שני ילדים, כל אחד מגיב אחרת. לכל אחד צרכים אחרים. לאחד- יש נטייה גדולה יותר להתמכרות, ולשני- פחות. אין הבדל בין ילד שסובל מהשמנה והתמכרות לאוכל/ממתקים, לבין ילד שנדבק באופן מופרז למסך. קוראים לבעיה- “מצוקה”, “קושי”  או “חסך”…חסך בשליטה, חסך בקשר.. כשילד לא מקבל את צרכיו הבסיסיים בעולמו האמיתי- הוא יחפש זאת במקום אחר: באכילה רגשית או ב”טכנולוגיה רגשית” (שאגב זו הגדרה מוכרת). ולכן-
  • אני חייבת לקחת אחריות- אנחנו חייבים לקחת אחריות– אני אומרת לעצמי: אחותי, תתמודדי! נכון שלא תתני לילד לאכול את כל מדף הממתקים בסופרמרקט? יפה. נכון שתשתלטי על עצמך כשממש יתחשק לך לקלל ליד הילד את ההוא שנדחף לך בכביש? יפה. אחריותך כמי שהביאה ילדים:  1.  לספק להם את הצרכים הבסיסיים: יחס, אהבה, תקשורת בין אישית בריאה, זמן משפחתי, גבולות, וכלים להתנהל בעולם. 2. לא להגיד אוי אוי אוי… האיש הרע שבמסך גנב לילדים שלי את הדעת… קחי אחריות- משהו בעצמך צריך להשתנות!  3. תתאמצי! הילד לא יודע להשתעמם? לא יודע לנהל את הזמן שלו בלי שהמסך ישמש לו מפלט- יש לשאול שאלות, להבין את הקושי ולטפל בו. 4. תתני לו אלטרנטיבות!! יש המון אלטרנטיבות . בלי אלטרנטיבות קונקרטיות המסך ימשוך אותו ויסיח לו את הדעת.
  • אנחנו שולטים על הטכנולוגיה, שום טכנולוגיה לא שולטת עלינו- הגיע הזמן לצאת מהמטריקס ולהסתכל בפרספקטיבה. נו באמת- הטכנולוגיה יכולה לשלוט על המוח האנושי? העוגות במאפיה שולטות עליי? אם אני ארצה שהגבר שלי יהיה נאמן לי- לא ארשה לו ללכת לחוף הים? אי אפשר להסתיר פיל מאחורי משחק קופסא... אי אפשר לא לחצות את הכביש כי הוא מסוכן. כשם שאני אלמד את הילדים שלי לחצות כביש, לשחות בבריכה, לאכול בריא- כך אני אתן לו כלים עד שיתגבשו אצלו היכולות  למשול על הטכנולוגיה: כמה, מה מתי, ולשם איזה צורך.  ואז- נמנף אותה כי יש לה ים אינסופי של אפשרויות ומתנות!
  • איך עושים את זה? אין לי את כל התשובות, אבל אני מחפשת: המטרה: גיבוש אחריות מגילאים צעירים ברשת ובמסכים: לאט לאט- לתת יד, לבדוק, לשאול, להתעניין במה הם רואים. לתווך, להסביר, לתת דוגמאות. יש לבת שלי חברה עם צליאק וסכרת- יש לה ברירה אלא ללמוד אחריות בגיל צעיר?  התשובה היא לא. ולכן גם לילדים שלי אין בחירה. הם יצטרכו ללמוד אחריות מהי.
  • להגביל או לא– בעיניי להגביל זמן שמאפשר את החופש: הגבלה לשם הגבלה- היא מסוכנת: היא מעלה את הערך של המסך, כי הרי אין משהו יותר מושך ממה שאסור.

זה מטריד, זה מפחיד, זה אפילו מוריד קצת את הביטחון… מה עושים בעולם דיגיטלי שכזה?

אני פה כדי לתהות, לבדוק, לשאול. אני מציעה מתוך עולם התוכן שלי אלטרנטיבות של פעילויות, משחקים, צעצועים פיזיים ואפילו כאלה שמשלבים פיזי ווירטואלי.

אשמח לקבל גם מעולמכם -תובנות, הערות והצעות.

ליצ’י

תגובה אחת

  1. נדמה לי שבשנים האחרונות צמד המילים “שימוש במסך” הפכו לביטוי גנאי. אפשר להבין את ההתנגדות לכך, אבל חשוב לדעת ששימוש במסך יכול להכיל הרבה יותר מסתם בהיה פסיבית ונטולת תכלית. הבן שלי מבלה שעות רבות מול המסך. נכון, הוא גם משחק עם חבריו (בהתחלה זה נראה לי מוזר שכך משחקים חברים, אבל לאט לאט התרגלתי ונאלצתי להבין שהמציאות שהכרתי השתנתה ומשתנה בכל עת), אבל הוא גם לומד לתכנת, שומע הרצאות מעניינות, מפתח אין ספור תחומי עניין לומד לתקן וליצור דברים. הוא לומד להשתמש במחשב, לייצר סרטונים מצחיקים ולומד את עולם האנימציה והתלת ממד. יתרון נוסף – מכיוון שהכול באנגלית, הוא כבר ממש ‘דובר אנגלית’, ורק בזכות האינטרנט. אני לא נוקטת עמדה חד משמעית. במשך שנים היה לי קשה מאוד עם העניין, אבל משלמדתי לקבל את זה, ראיתי את שפע היתרונות וגם זכיתי בשלום בית:)
    בכל מקרה, זה בלוג מקסים וחשוב. תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם את הפוסט? בואו נהיה חברים

נפגש במייל עם פוסטים חדשים

Ⓒ כל הזכויות שמורות לליצ'י- ילדות אנלוגית בעולם דיגיטלי

אני מזמינה אותך!

פעם בשבועיים אני מפרסמת פוסט חדש עם כל מה שחדש בעולם שלי:
צעצועים, משחקים פעילויות והמלצות.

תשאירו לי פרטים ונהיה בקשר.
ליצ’י